איך ממשיכים לחייך אחרי קטיעת רגל?

אורה פרלשטיין (63), איבדה את רגלה בתאונה קשה וטראומטית, אבל הרוח האופטימית שלה מתברר, לא זורמת בגפיים, הכל בראש. בראיון לליאור ורוצלבסקי היא מספרת איך לאחר שיקום קשה וממושך, היא גילתה את אופני היד ומאז היא רוכבת באושר עם חברים ואף משתתפת במרתונים בארץ ובעולם. “אני לא מסכנה, אני אדם מאושר בזכות הספורט”

לפני 14 שנים, נפגעה אורה פרלשטיין בתאונת דרכים קשה. היא חצתה את הכביש ונדרסה על ידי אופנוען שנסע במהירות מופרזת. “אני זוכרת את התאריך, זה קרה ב-9 בפברואר, שנת 2000. הייתי בדרכי לפגוש את בעלי, ששיחק טניס בשדרות רוקח בתל אביב. כמו אנשים רבים מסביבי, החלטתי לא לחצות במעבר החצייה, שהיה מאד רחוק, לפתע הגיח רוכב אופנוע במהירות עצומה, הוא סטה כדי לא לפגוע באנשים שצעדו לפניי ופגע בי בכוח ברגליים.”

"לא חשבתי לרגע שנגמרו לי החיים" אורה פרלשטיין על האופניים (צילום: באדיבות המשפחה)
“לא חשבתי לרגע שנגמרו לי החיים” אורה פרלשטיין על האופניים (צילום: באדיבות המשפחה)

בעקבות הפציעה, איבדה אורה את רגלה הימנית ורגלה השמאלית נפגעה קשות. “שרדתי בזכות רופא ששיחק במגרש הסמוך ונתן לי טיפול ראשוני על הכביש. אלמלא הוא – אני לא בטוחה שהייתי שורדת את הפציעה הקשה. איבדתי באמת המון דם.”

הבנת מיד שאיבדת רגל?

“אני זוכרת במעורפל שדיברו מסביב על הרגליים שלי. בעלי, שהגיע בריצה ממגרש הטניס הסמוך, התחיל לבכות ולהשתולל, הרחיקו אותו מהמקום משום שהפריע ואז הבנתי שכנראה רגליי נפגעו באורח חמור, אבל לא חששתי לחיי באותה עת. את רגל ימין קטעו במקום, קטיעה גבוהה, ורגל שמאל ניצלה הודות לבעלי אשר התעקש שלא יקטעו גם אותה ויעשו כל מה שאפשר”.

הרופאים באמת עשו כל שביכולתם על מנת להציל את רגלה השמאלית של אורה, בזכות סדרת ניתוחים וטיפולים חדשניים הרגל שרדה, אך נותרה מעוותת וחלשה. “הרגל החזקה והיפה שלי היא הפרוטזה” מספרת אורה בהומור. “אבל מזל שהצלנו אותה, אני אוהבת אותה ושומרת עליה. האפשרות לעמוד ולו לכמה שניות על רגל אחת יקרה מפז”.

לאחר שנה ארוכה של טיפולים ושיקום, השתחררה אורה מבית החולים והחלה את חייה החדשים, עם פרוטזה, קביים (למרחקים קצרים) וכסא גלגלים. למרות התאונה הקשה והטראומטית שעברה, הצליחה אורה לשמור על רוחה האופטימית ואהבתה לחיים. “תמיד הייתי אדם אופטימי, ידעתי כל הזמן שאהיה בסדר.” היא מספרת. “ודאי שהיו רגעים קשים של בכי ואבל על מה שאיבדתי אבל כל הזמן ראיתי את עצמי הולכת ועומדת –  לא חשבתי לרגע שנגמרו לי החיים ועבדתי קשה מאד על מנת להשתקם.”

אורה, שיצאה בעקבות התאונה לפנסיה לאחר שנים של עבודה כשרטטת, הבינה שעליה למלא את חייה מחדש והחלה לעסוק בפיסול ובספורט. “ידעתי שאני מוכרחה להעסיק את עצמי– המשפחה זה הדבר הכי חשוב והכיף הגדול ביותר אבל הייתי זקוקה גם לדברים משלי” היא מסבירה.

כיצד גילית את אופני היד?

64 ק"מ של אושר. אורה עם המאמן מאיר כרמון במרתון סובב עמק יזרעאל. (צילום: באדיבות המשפחה)
64 ק”מ של אושר. אורה עם המאמן מאיר כרמון במרתון סובב עמק יזרעאל. (צילום: באדיבות המשפחה)

“הגעתי לבית הלוחם כדי לשחות ולהתאמן בחדר הכושר, יש שם חדר כושר נהדר שמיועד לנכים. באחד האימונים, הציע לי מנהל חדר הכושר לנסות את אופני היד וברגע שהכרתי אותם – התאהבתי. לפני הפציעה מאד אהבתי לטייל בטבע ואופני היד אפשרו לי לחזור לטייל, לרכוב על שפת הים וגם לעסוק בספורט תחרותי ומאתגר.”

מאז רוכבת אורה באופן קבוע, 4 פעמים בשבוע, עם חבריה מקבוצת אופני היד של ארגון נכי צה”ל. היא משתתפת בתחרויות ובמרתונים שונים בארץ ובעולם ואף זוכה בגביעים. “חבריי לקבוצה הם אנשים מדהימים, גם המדריכים והמאמנים. כולם הפכו לחבריי הטובים ופשוט תענוג להיפגש בכל פעם. בשביל אדם נכה – האפשרות לצאת ולרכוב בחוץ, להיות בין אנשים, היא מדהימה. ספורט מוציא מבן אדם את החיוך ואת הטוב. זה בריא לגוף ולנפש”.

כיום אורה חייה באושר, מוקפת בבעל תומך, 3 ילדים ו-10 נכדים, היא מקפידה להתמקד בכל הטוב שבחייה על מנת להתמודד עם הקשיים ולהמשיך לחייך. ” היום אני עושה רק את מה שאני אוהבת לעשות, כמובן שיש קשיים בדרך ויש דברים שאני צריכה לבקש שיעשו עבורי כי אני לא יכולה, אבל אני באמת מוקפת באנשים מקסימים, במשפחה תומכת ואני אסירת תודה. אני לא רוצה להתעסק במה שאין אלא במה שיש, ואני גם עובדת על זה – על לראות את היפה ואת הטוב, אני חושבת שזו תכונה. תמיד אפשר למצוא על מה לכעוס. אני לא עסוקה בכלל בבחור שפגע בי, אני יודעת שהוא הורשע אבל ברור לי שהוא לא התכוון לפגוע בי. החיים שלי יפים היום, אני לא מרגישה מסכנה אלא מאושרת.”

ומה היעד הבא שבכוונתך לכבוש?

בשבת הקרובה אשתתף בתחרות בבית גוברין ובסוף החודש במרתון סמסונג תל אביב, שהוא מרוץ אופני היד הגדול בישראל. השתתפתי בו בשנים קודמות והגעתי להישגים יפים. הבית שלי מלא בגביעים וכשאמרו לנכד שלי בבית הספר להביא משהו שהוא גאה בו, הוא הביא את אחד הגביעים של סבתא. זה מאד נחמד ומחמם את הלב, למרות שהניצחון הוא החלק הפחות חשוב מבחינתי. מה שחשוב לי בעיקר זה להתחיל ולסיים. אני מתמידה, נהנית מהדרך ומפרגנת לכל מי שמשיגה אותי. להפך, הייתי שמחה אם יותר נשים נכות יתחילו לעסוק בספורט בכלל ובאופני יד בפרט. כיום יש מעט מאד נשים שעוסקות בזה וחבל, מדובר באתגר ממשי שנותן כוח ומחזיר אור לחיים.

 לפרטים נוספים על המירוץ והרשמה לחצו כאן

לא הכל שחור בחיים, לעוד בשורות טובות לחצו כאן- סמאללה

 

Share This:

כתיבת תגובה

Top