5 שנים להסכם הרופאים: איפה המתמחים ששבתו?

המגזין הרפואי JAMA פרסם מאמר שקבע שכ – 30%  מהרופאים המתמחים סובלים מדיכאון במהלך ההתמחות שלהם. נזכרנו שלפני 5 שנים, בזמן חתימת הסכם השכר עם הרופאים, היו כאן מתמחים ששבתו רעב ואיימו לעזוב את בית החולים במאבק על שיפור התנאים שלהם. חיפשנו את מנהיגי המאבק הזה ולא מצאנו, רובם בחו”ל. את ד”ר אוליבן דווקא השגנו לשיחה צפופה – “אני אוהב את הארץ אבל אם הבן שלי לא היה גר כאן גם אני הייתי עוזב”

"היינו מסיימים תורנות יוצאים משם כמו זומבי", מאבק הרופאים המתמחים 2011 (צילום: כרמית ראובן בצלאל)
“היינו מסיימים תורנות יוצאים משם כמו זומבי”, מאבק הרופאים המתמחים 2011 (צילום: כרמית ראובן בצלאל)

זאת היתה מחאה שהצליחה לשתק את מערכת הבריאות כולה. מי שהיה חולה ב-2011 בוודאי זוכר את ההמתנה הנצחית לניתוח ואת הרופאים הבכירים שעשו תורנויות, במקום המתמחים הצעירים ששבתו רעב ואיימו לנטוש את הספינה אם לא ישנו את ההסכם שנחתם בין ההסתדרות הרפואית לאוצר.

אז כשהתפרסם המאמר במגזין הרפואי JAMA , המייחס נטיות דכאוניות לרופאים מתמחים בכל העולם, החלטנו לבדוק איפה הם היום? הרופאים המתמחים של אז.

המשימה לא היתה פשוטה. אבל אחרי כמה טלפונים, מצאנו את ד”ר רוני אוליבן, אז רופא מתמחה והיום רופא בכיר בגריאטריה בבית חולים בחיפה.

תזכיר לנו על מה נאבקתם בעצם, ד”ר אוליבן

אנחנו יותר התמקדנו יותר בתנאים של ההתמחות ובקטע הכלכלי גם. תראי, בזמן ההתמחות אי אפשר לעבוד בחוץ. אסור על פי חוק לפתוח מרפאה פרטית. לכן, אפשר להשתכר רק מההתמחות.

וכדי להתפרנס טוב מההתמחות, היה צורך בהרבה מאוד תורנויות וזה היה מאוד קשה, התורנויות האלה הן לא פשוטות… זה לא תנאים טובים. אני לא מקנא במטופלים שהגיעו למחלקה ב-3-4 לפנות בוקר והרופא המתמחה היה צריך לטפל בהם ועוד לרשום להם תרופות.

ד"ר רוני אוליבן, אז רופא מתמחה, היום בכיר בגריאטריה
ד”ר רוני אוליבן, אז רופא מתמחה, היום בכיר בגריאטריה

אני למשל, עשיתי 8 תורנויות בחודש, זה 26 שעות תורנות. היינו מסיימים תורנות ויוצאים משם כמו זומבים. זה לא כולל כמובן את הזמן של הנסיעות, וגם אחרי התורנות לא היו חופשים. התורנות אחרי סוף שבוע היתה למעשה גוזלת מאיתנו את יום החופש השבועי שלנו.

היו אומרים לנו “מה אתם רוצים? יש לכם יום חופש בשבוע”, כן אבל יום חופש שבמהלכו אתה רק משלים שעות שינה אחרי 26 שעות של תורנות, זה לא יום חופש. עכשיו כשאני אחרי זה, אני ממש אומר -איזה מזל שזה נגמר.

בזמנו נטען שכדי לקצר לכם את התורנויות צריך להאריך את משך ההתמחות והתנגדתם.

הקונספט של זה היה בסדר אבל כדי להאריך את תקופת ההתמחות ולקצר את התורנויות צריך עוד רופאים ורופאים גם ככה חסר, אז זה לא היה פתרון ממשי. זה לא פרקטי, אי אפשר לעשות רק שיהיה פחות שעות זה לא עובד ככה. צריך גם תקנים וצריך עוד רופאים.

ומה לגבי המענקים שקיבלתם? רופא מתמחה שבוחר לעבוד בפריפריה או להתמחות במקצוע שמוגדר מקצוע במצוקה, מקבל מענק

מהמדינה. אתה קיבלת מענק נכון? התמחית בגריאטריה

כשהעניינים נראו אופטימיים. הרופא המתמחה ד"ר אורן פלדמן והמשנה לראש אגף התקציבים באוצר דאז (כיום מנכ"ל משרד הבריאות) משה בר סימן טוב, במסדרונות המו"מ על הסכם הרופאים, 2011 (צילום: כרמית ראובן בצלאל)
כשהעניינים נראו אופטימיים. הרופא המתמחה ד”ר אורן פלדמן והמשנה לראש אגף התקציבים באוצר דאז (כיום מנכ”ל משרד הבריאות) משה בר סימן טוב, במסדרונות המו”מ על הסכם הרופאים, 2011 (צילום: כרמית ראובן בצלאל)

 

נכון אבל הנושא הזה של המענקים, הוא סוג של פתרון חד פעמי באותם המקומות הבאמת יותר קשים. זה כסף שהיה ואכן קיבלנו במשך שנתיים שלוש, אותו אבל זה כסף שנגמר, כבר לא מקבלים אותו יותר. כלומר, מי שהיום הולך להתמחות בגריאטריה לא יקבל מה שאני קיבלתי. זה לא פותר את הבעיה.

 

מה דעתך על המאמר שפורסם ב JAMA על כך ש-30% מהרופאים המתמחים לוקים בדיכאון במהלך תקופת ההתמחות שלהם?

זה לא רק דיכאון, כשבן אדם מפסיד כל כך הרבה שעות שינה יש לזה השפעות. אז את במקרה, צד את העין שלך המאמר הזה, אבל יש עוד מאמרים ומחקרים שמראים שבמבחני קוגניציה שעשו לרופאים מתמחים בזמן תורנויות, התברר שהם סובלים באותן שעות מתסמינים של דמנציה. כמו הקשישים המבולבלים האלה? אז האנשים שרושמים לכם תרופות סובלים מדליריום, בלבול.

זה כמו לקחת נהג משאית ולהגיד לו, “סע 24 שעות”, הוא יגיד לך – “24 שעות? אני גמור”, אז תגידי לו- “אני יודעת וברור לי שבנהיגה רצופה של 24 שעות עושים יותר תאונות, אבל אתה חייב, זה מה שיש, לך תיסע”. אז מה הוא יעשה לדעתך? הוא צריך להתפרנס, לא?

ניסינו להשיג חלק מהחברים שלך למאבק המתמחים מלפני 5 שנים. לא הצלחנו. לפי הפייסבוק רובם לא בארץ בכלל. אתה חושב שהמצב הוא כזה שרופאים מיואשים ובוחרים לעזוב את הארץ?

הרופאים המתמחים ממתינים בבית הדין הארצי לעבודה בירושלים, 2011 (צילום: כרמית ראובן בצלאל)
הרופאים המתמחים ממתינים בבית הדין הארצי לעבודה בירושלים, 2011 (צילום: כרמית ראובן בצלאל)

 

תשמעי, יש הרבה מדינות בעולם המערבי שהתנאים של הרופאים שם יותר טובים מבארץ. אני לא מזמן רציתי לפתוח עוסק מורשה. ישבתי עם הרואה חשבון והוא התחיל לפרט לי את המיסים שאני צריך לשלם. מס בריאות, מס הכנסה ומע”מ. אני צריך לשלם קצת 60% מס, את מבינה? זה הזוי.

אז אנשים מעדיפים לשלם קצת פחות מיסים באירופה, ארצות הברית, קנדה, בניו זילנד, אני אומר לך שאם הבן שלי לא היה גר בארץ, מזמן הייתי הולך. לא שווה. אני לא בטוח שהייתי עוזב, הייתי עוזב לתקופה. בכל זאת, אין מה לעשות בכל זאת אני אוהב את הארץ כן? אבל לתקופה,  יש לא מעט רופאים שנוסעים לעבוד בחו”ל 5-6 שנים וחוזרים לארץ לקנות בית עם הכסף שהם חסכו. ופה בארץ זה לא אפשרי. עכשיו אל תביני אותי לא נכון, רופאים בארץ מרוויחים יפה, שאף אחד לא יעבוד עלייך. אבל צריך לעבוד המון המון המון שעות וללמוד המון המון המון שנים כדי להגיע למשהו.

לפחות קיבלת את המענק על המעבר לתחום במצוקה, גריאטריה, אתה יכול בהסתכלות היום להגיד אם נראה לך שאנשים באמת עברו לפריפריה ולמקצועות במצוקה כדי לקבל את המענקים? זה עבד?

רופא מתמחה והממונה על השכר באוצר דאז, אילן לוין במסדרונות ההסתדרות הרפואית, 2011 (צילום: כרמית ראובן בצלאל)
רופא מתמחה והממונה על השכר באוצר דאז, אילן לוין במסדרונות ההסתדרות הרפואית, 2011 (צילום: כרמית ראובן בצלאל)

 

כן זה עבד. יש לי חבר שלמד איתי באותה השנה, והוא התחיל איתי בלימודי כירורגיה ואז היה את כל הסיפור הזה וההסכם החדש, והוא עזב את לימודי הכירורגיה אחרי שנה שנה וחצי של לימודים (והוא היה בחור מוכשר מאוד) והוא הלך לפסיכיאטריית ילדים בעפולה. הוא קיבל גם את המענק של הפריפריה וגם את המענק של רפואת המצוקה והוא קיבל כמה מאות אלפי שקלים, זה הרבה מאוד כסף. כן, זה עבד אני חייב להודות. אבל כמות הכסף שהשקיעו בזה לא מספיקה והכסף נגמר.

אז חתמו על הסכם ועכשיו לא מכבדים את ההסכם ורופאים הם חנונים כאלה, מה לעשות? אני זוכר שבזמנו רצינו לעזוב את בית החולים, קראו לנו פושעים ורוצחים אבל איך אומרים? ברומא התנהג כרומאי ובישראל התנהג כישראלי לא? אז לא היתה ברירה.

ומה עם שעוני הנוכחות?

שעון הנוכחות היה הדבר הכי דפוק שעשו

אתם מחתימים שעון בכניסה לבית החולים?

כן וזה דפוק, כי עכשיו לאנשים יש עוד יותר תרוץ לצאת מוקדם לקליניקות הפרטיות שלהם, הם אומרים מה אכפת לי אני לא מתגנב, אני לא מקבל עכשיו גם פה וגם שם אני מחתים שעון והולך לעשות כסף איפה שמשלמים יותר, שזה בפרטי.

אבל אתה היית במחלקה פנימית לא מעט זמן נכון?

נכון, אצלנו בפנימיות זה מעולה, כי עכשיו אין אף אחד שלא מקבל שעות נוספות מאז שהתחילו לתעד את ההגעה לבית החולים.

אני חייבת לומר שיצאתי מהשיחה עם ד”ר אוליבן מבולבלת. מצד אחד, רעיון המענקים ושעון הנוכחות הוכיחו את עצמם לאורך זמן. נכון, לא כולם קיבלו מענקים אבל אלה שכן קיבלו וגם אלה שלא – עברו בסוף לפריפריה ולמקצועות שהיו בסכנת הכחדה, אז המדינה השיגה את שלה.

מצד שני אנשים עדיין בורחים מפה לחו”ל והמחייה עדיין יקרה מאוד, גם כשאתה רופא בכיר ולא מתמחה. בעוד כחמש שנים הם ייפגשו שוב עם האוצר. יהיו אז אנשים אחרים במערכת הבריאות, גם פקידי האוצר יתחלפו. האם גם אז מערכת הבריאות תיראה כמו היום – אחת הטובות בעולם אבל קורסת? או שמשהו ישתנה?

 

 

 

 

 

 

Share This:

כתיבת תגובה

Top