ידע הוא חיים: מה שלא ידעתי על הסכרת שלי כמעט הרג אותי

ארז חשב שהוא דווקא מסתדר טוב עם הסוכרת, אבל מחלה שנראתה שגרתית והתחילה עם קצת חום, כמעט עלתה לו בחייו. טור אישי על הרבה מזל

לפני 6 שנים, בגיל 34, חיי השתנו משמעותית. זה היה ביום שבו הרופא אמר לי "אתה מאובחן כחולה בסוכרת מסוג 1".

בהתחלה לא לגמרי הבנתי מה זה אומר, אבל עם הזמן למדתי לחיות עם המחלה ולהתנהל איתה.

אני בודק את רמות הסוכר שלי לפחות שלוש פעמים ביום, לוקח אינסולין כדי לוודא שהן מאוזנות ובכלל פיתחתי יותר מודעות למה שאני מכניס לפה.

היה בהתחלה לא קל – הייתי צריך לוותר כמעט לחלוטין על מאכלים המכילים סוכר נטו (ולאדם שאוהב מתוקים זה מאוד קשה) ואני מנסה, עד כמה שאפשר, להימנע מפחמימות שהן פחות מלאות כמו אורז לבן וקמח לבן.

התפריט היומי שלי מכיל הרבה יותר פחמימות מלאות ולמדתי שאני צריך לשמור על רמה מאוזנת.

בסך הכל חשבתי שאני די מיודע בנושא הסוכרת וכיצד לחיות איתה. אבל מתברר שעל אף ההסברים מהרופא והקריאה באתרים ברשת, לא ידעתי הכול על הסוכרת וזה כמעט עלה לי בחיי.

כשחולים, לא עסוקים בסוכר

הכול קרה לפני כשמונה חודשים בערך, כאשר נדבקתי בחיידק כלשהו, שעד היום לא ידוע בדיוק איפה. הייתי חולה. זה בסדר, אנשים חולים מדי פעם. גם מאז שאובחנתי כסוכרתי הייתי חולה – אבל לא קרה שום דבר מיוחד. קצת חום, קצת אקמול והכל עבר. הפעם, זה היה משהו אחר.

"חשבתי שאני יודע הכל על סוכרת", ארז רותם

החום עלה, והתחלתי להרגיש בחילה. לא ייחסתי לזה חשיבות גדולה מדי, חשבתי שזה בגלל המחלה. אבל כשאתה חולה אתה אוכל פחות, במיוחד אם יש בחילות, אז גם לקחתי פחות אינסולין.

אפילו כשהייתי אצל רופא המשפחה לא שאלו אותי על כמויות הסוכר, המצב שלי היה עדיין בגבולות הסביר. קיבלתי אנטיביוטיקה ונשלחתי הביתה לנוח כמה ימים מהעבודה. חשבתי  – 'אחלה, קצת מרק, קצת תרופה, הרבה שינה – והכל יעבור'.

למחרת, כבר התחלתי להרגיש יותר גרוע. הבחילות התחזקו ורמות הסוכר עלו מאוד. זה לא נראה לי חריג באותו רגע, כי לפעמים כשאתה כסוכרתי חולה, אז רמות הסוכר עולות. אבל הפעם משך הזמן שרמת הסוכר נשארה גבוהה היה חריג – יותר מיממה רצופה הייתי על רמה של 500.

האינסולין כמעט ולא השפיע, הרגשתי במעין גלגל – היו לי יותר בחילות, אכלתי פחות, אז לקחתי פחות אינסולין. האמנתי שזה היה קשור לזיהום, מי חשב שמתחת לפני השטח מבעבעת סכנה אמיתית לחיי.

כל אחר הצהריים של אותו יום הקאתי. ההקאות התחילו בבוקר, אבל הלכו והתגברו במהלך היום.

בערב, אחרי נדנודים מאשתי, כבר ביקרתי שוב אצל הרופא. אחרי אינפוזיה של נוזלים, שוב נשלחתי הביתה לנוח. אבל כשחזרתי הביתה, התחלתי להקיא ללא הפסקה. חשבתי שזה נורא מוזר כי לא אכלתי כלום כל היום. אשתי הייתה נחרצת וצעקה "בוא, עכשיו הולכים למיון. משהו לא בסדר".

קיראו גם:

מדענים: אכילת שוקולד כל יום מונעת סוכרת

ומה הם? עז? – משלוחי מנות לסוכרתיים

הארווארד ו-MIT: קרובים למציאת תרופה לסוכרת

מור יוסף: הסוכרת עולה לנו מיליארד שקל בשנה

מזל גדול וחוכמה בדיעבד

מהרגע שנכנסתי למיון הבנתי שעשיתי בחוכמה כשהקשבתי לאשתי.

הרופא במיון, שבמקרה היה גם פנימאי, ישר הבין את המצב ושלח אותי מיד לבדיקות. זו הייתה הפעם הראשונה ששמעתי את המונח "חמצת קטוטית". לפני זה לא ידעתי בכלל על מה מדובר. הרופא במיון הסביר לי על המצב המורכב אליו נקלעתי.

על חמצת קטוטית כבר שמעתם? (shutterstock)

מתברר, כך למדתי מהרופא, שחמצת קטוטית היא סיבוך מסכן חיים לסוכרתיים, במיוחד מסוג 1.

סיבוך שבעקבותיו חולים עם סוכרת מסוג 1 מגיעים פעמים רבות לבית החולים לאחר שלא לקחו את מנת האינסולין שנרשמה להם, או , כמו שקרה במקרה שלי, במצבי חולי כגון זיהומים.

הייתי במצב די קריטי, מבחינת חומציות, זה היה מספר די נמוך.

הרופא שראה אותי מהפנימית ומכיר את הנושא הזה אמר שבדרך כלל במצב שלי כבר מאבדים את ההכרה.

אם היה עוד כמה דרגות חומציות למטה, אז זה כבר גובל במוות. היה לי מזל גדול שהגעתי לבית החולים מתי שהגעתי. קיבלתי טיפול מיידי וכבר לאחר כמה שעות בטיפול נמרץ, הועברתי למחלקה פנימית. לאחר מספר ימים שוחררתי הביתה בריא ושלם.

כל זה יכל להימנע ולהיראות אחרת, אם רק הייתי יודע, או היו מיידעים אותי. בכלל לא הכרתי את נושא הקטונים.

אני מכיר את ההשלכות הסטנדרטיות של הסוכרת – מצבי היפוגליקמיה והיפרגליקמיה.

כשאובחנתי לראשונה, דיברו איתי בעיקר על בעיות לטווח הארוך – סיבוכים אפשריים וכדומה. בכלל לא דיברו איתי על הסכנות לטווח הקצר. אחרי מה שקרה לי, שאלתי במפגש מקרי מישהו שגם הוא סוכרתי מסוג 1 על הנושא – ואפילו הוא, שאובחן בילדות – לא הכיר את נושא הקטונים והחשיבות שלו.

אחרי המקרה גיליתי מאשתי במקרה, שקצת קראה לעומק על הנושא, שקיים בשוק מד סוכר שבודק גם קטונים בשם פריסטייל ניאו. אם הייתי יודע בכלל שיש אופציה כזו, אם הייתי מיודע לסכנה, הייתי קונה לכל מקרה חירום – בדיוק כפי שאני שומר בבית גלוקוז למקרה של נפילות סוכר.

למדתי לקח חשוב. אני קורא לחולי הסוכרת מסוג 1 לחקור, לבדוק, לשאול. חייבים יותר מודעות לנושא הזה לגמרי. כשהסימפטום היחידי שהיה בולט זה ההקאות והבחילות, המצב היה לי קשה אבל לא קישרתי את זה למשהו שהוא סכנת מוות בכלל.

ידע, במקרה כזה, שווה חיים.

 

Share This:

כתיבת תגובה

Top