אבא סובל מדיכאון אחרי לידה: "שום סופת הורמונים לא חיכתה לי"

לאורך כל ההריון ובעיקר לאחר הלידה, הפוקוס הוא על האמא ועל התינוק שלה. את אבא, כמו בהרבה דברים שקשורים בהורות, משאירים בצד. אפילו בטיפת חלב, עד שהפנימו את הנושא של דיכאון לאחר הלידה, מתודרכים לזהות תסמינים רק אצל האם. אבל מחקרים מוכיחים שדיכאון אחרי הלידה בקרב אבות טריים זאת עובדה קיימת עבור 10% מהאבות. י' כותב לנו בעילום שם, על הדיכאון שלו: "רק כשהתינוק היה בן חצי שנה הרגשתי אבא"

"היום, חמש שנים אחרי זה, אני יכול לומר בפה מלא: בגיל חצי שנה הפכתי לאבא. זה לא הגיע בפיצוץ גדול, זה לא קפץ עלי כהארה משמים, אבל זה היה שם וחיכה לי לרגע שבו אזיז את העננים האפורים שכיסו את השמים שלי". (shutterstock)
"היום, חמש שנים אחרי זה, אני יכול לומר בפה מלא: בגיל חצי שנה הפכתי לאבא. זה לא הגיע בפיצוץ גדול, זה לא קפץ עלי כהארה משמים, אבל זה היה שם וחיכה לי לרגע שבו אזיז את העננים האפורים שכיסו את השמים שלי". (shutterstock)

קיץ 2010. אשתי לצידי על מיטת בית החולים מוחצת בחוזקה את ידי הימנית, פניה מתעוותות במאמץ עילאי. ״הנה הראש!״ קוראת המיילדת וידיה מסובבות, מזיזות, מנתקות משהו מגופה של אשתי. היא מרימה בתנועת ניצחון יצור קטן, מקומט ואפור, עוד לא מזוהה כתינוק. היצור משתעל ואז מתחיל לצווח, כמכריז על אנושיותו. הוא נלקח בזריזות לשולחן שליד מיטה לבדיקה זריזה של הרופא ואז נמסר כלאחר כבוד לידי האמא הטריה ששוכבת במיטה.

אשתי שולחת אליו את זרועותיה ואוחזת בו כשהיא בוכה, דמעות שוטפות את הזיעה שכיסתה את פניה. היא מוצפת אוקסיטוצין, כל גופה סערת הורמונים ורגשות, ומתוך הסופה עיניה מציצות לתוך עיני התינוק החדש שלה והיא צוחקת, דמעות ממשיכות לשטוף את פניה. זהו רגע רק שלהם, מיוחד.

המתנתי לרגע שבו ארגיש שאני הופך לאבא, אבל שום סופת הורמונים לא חיכתה לי. 

לא היה רגע של הארה, לא הבנה שממלאת את ישותי, כלום. השבועיים הראשונים היו תקופה של הלם מוחלט, כאבים לאשתי שהתאוששה מהלידה, והמון גישושים ובלבול. יצור קטן צווח במיטה לידנו ביום ובלילה, ועלינו מוטלת המשימה לטפל בו, להבין אותו, למצוא מה הוא רוצה ומה הוא צריך. בלי לחץ, כמובן, זה רק ההישרדות שלו שישבה על כתפינו.

כשהחלפתי לו חיתול הייתי מביט בו ורותח בפנים

ככל שחלף הזמן, התחלתי להרגיש שמשהו לא בסדר אצלי. תחושת השיכרון של אבהות שקופצת עלי בוששה מלהגיע, ובמקום זאת מילאו את חיי קימות ליליות, תשומת לב בלתי פוסקת ליצור החדש ואובדן מלא של חיי הישנים. לא עוד חופש ועצמאות שלי כאדם בוגר, לא עוד בחירות שלי לגבי מילוי הזמן החופשי שלי. הרגשתי שחיי נשאבים על ידי אותו עולל צווח שפלש לחיינו.

כלפי חוץ עשיתי את כל מה שצופה ממני לעשות. קמתי להאכיל את התינוק מבקבוק בלילות, חייכתי אליו ושרתי לו שירים, החלפתי לו חיתולים, רחצתי אותו באמבטיה, פסעתי איתו שעות בבית מנסה להרדים אותו או להרגיע אותו מכאבי גזים.

לפעמים הוא היה מביט בי בעיני העגל שלו ומשהו חמים היה מתפשט לי בחזה, אולם רוב הזמן הקולות בתוכי צעקו לי ״אבל איפה אתה? אתה נעלמת לגמרי, אתה מת, ועכשיו אתה מתקיים רק בשביל התינוק הזה… ברח משם!״.

רציתי לחזור לעשות את הדברים שעשיתי לפני שהוא נולד – לערוך סרטים, לשחק במשחקי מחשב, ללמוד ולהתפתח, כל הדברים שאנשים חסרי ילדים רואים כמובן מאליו. התחלתי להרגיש טינה כלפי התינוק על מה שהוא לקח ממני. כשהחלפתי לו חיתול הייתי מביט בו ורותח בפנים. מה אתה מחייך? שלחתי אליו את מחשבותי. אתה לועג לי? על כך שלקחת ממני את החיים?

כשהוא היה בן ארבעה חודשים החלו המחשבות האובדניות. הייתי נוסע הביתה עם הרכב ומרגיש איך כל קילומטר מקרב אותי לזירת בכי, קקי, פיפי וצרכים של מישהו אחר. בעיניים עייפות הייתי בוהה לכביש המתפתל מולי וחושב ״אולי אסטה עם הרכב לנתיב הנגדי? רע יותר מעכשיו זה לא יהיה. אולי פשוט אגמור עם הכל ואוכל לנוח סוף סוף?״. אבל לא יכולתי להרשות לעצמי לקחת את חייו של האדם שייקרה לדרכי רק כי לי רע, וזה עצר אותי, לבינתיים.

המחשבות האלה שברו אותי סופית, והבנתי שאני חייב לעשות משהו. ״אני חושב שאני סובל מדיכאון״, אמרתי לאשתי ביום שישי אחד בזמן שהתינוק ישן, ״אני רוצה לראות פסיכיאטר״.

בתוכי חשבתי ״אני חייב לעשות משהו, או שתשארי אלמנה עם ילד״

היא הביטה בי במבט ספקן. היא לא ידעה על המחשבות האובדניות ולא התכוונתי גם לספר לה. ״זה יעבור לך״, היא אמרה וליטפה את ידי, ״נוכל לעבור את זה. אתה לא צריך פסיכיאטר או משהו כזה״.

״אני כן״, אמרתי לה, ״אני חייב לבדוק את האפשרות של תרופות. אני לא יכול להמשיך ככה במצב העכשווי״.

היא שתקה, פניה מסוייגים. ניחשתי מה עובר עליה, היו לנו שיחות בעבר על ענייני נפש וידעתי כמה הטאבו החברתי נגד פסיכיאטרים ותרופות לנפש משפיע עליה.

״אם קשה לך נפשית אתה צריך להיות גיבור ולהתמודד עם זה בעצמך״, אומר הטאבו, ״לא לחפש ׳רופאים׳ שישנו אותך עם תרופות. זו פחדנות״. הכרתי את החשיבה הזו היטב, אני עצמי חטאתי בה שנים עד שלמדתי להכיר את הנושא טוב יותר מחברים שלקחו תרופות או שהכירו את התחום הרפואי. עכשיו כבר ראיתי את אותם אנשים שנאבקים ללא הרף כשחיינים שמתעקשים לשחות כנגד הזרם. מאמץ מיותר ומסוכן.

בתוכי חשבתי ״אני חייב לעשות משהו, או שתשארי אלמנה עם ילד״, אבל בקול אמרתי ״אל תדאגי כל-כך, זה לא כזה נורא. תרופות הם כמו קביים לאדם ששובר רגל – תמיכה לתקופה עד שמתאוששים״. היא הנהנה ואני לקחתי את זה כאישור לצאת לדרך.

כשהתינוק היה בן חצי שנה לקחתי את הכדור הראשון שלי. שבועיים לאחר מכן, הגוף התרגל לחומרים החדשים ואני הרגשתי כאדם טובע שמצא קרש צף על פני המים. מחשבות האבדון הלכו לבלי שוב, המשקל על הגב פחת עד שכמעט נעלם. חייכתי יותר, ובכנות. הרגשתי את תעצומות הנפש חוזרים אלי, ושאני יכול להתמודד עם השינוי, אין בעיה. במקביל לתרופות התחלתי ללכת לפסיכולוג, לעבוד לרפא את הרגל השבורה בזמן שאני עם קביים. הרגשתי טוב לשם שינוי.

היום, חמש שנים אחרי זה, אני יכול לומר בפה מלא: בגיל חצי שנה הפכתי לאבא.

זה לא הגיע בפיצוץ גדול, זה לא קפץ עלי כהארה משמים, אבל זה היה שם וחיכה לי לרגע שבו אזיז את העננים האפורים שכיסו את השמים שלי. וברגע שאיפשרתי לראש להרגע, האבהות הגיחה וזכיתי להתחיל להתאהב במלאך הקטן שלי.

Share This:

כתיבת תגובה

Top