בחר בחיים – "הקפיצה מהגג הצילה את חיי"

אבי נצר, (46) מפרדס כץ, מספר ל'סמאללה' כיצד החליט שאין לו סיבה לחיות אחרי שנים שהוא סוחב על גבו התעללות איומה שחווה כילד בבני ברק -"בחור ישיבה הטריד אותי מינית ואנס אותי מגיל 7 עד גיל 13, חשבתי שאין לי סיכוי לאהבה ורציתי למות" – וכיצד, שינה את ההחלטה, ובחר בחיים – "כשהתעוררתי בבית החולים, עם כאבי תופת והזיות – הבנתי שאני רוצה לחיות, קראתי לאחיות וביקשתי שיקום"

בזמן שראש הממשלה לשעבר, אריאל שרון, נלחם על חייו,  וכל כתבי הבריאות העבירו את הלילה על הספסלים של בית החולים השיקומי בתל השומר, התקרב אלי לפנות בוקר אדם חייכן, לבוש פיג'מה של בית חולים ומרותק לכיסא גלגלים, וניסה להבין על מה המהומה הגדולה. כשהסברתי לו על מצבו של שרון, הוא קיבל תזכורת נוספת לשבריריותם של החיים. איך זה שאדם שרוצה לחיות, נאבק על החיים שלו כבר 8 שנים, ובאותה מחלקה מאושפז אדם אחר שרצה למות , קפץ מגג בניין בן 5 קומות ורק כשהגיע לבית החולים החליט להילחם גם הוא על חייו. נצר הרגיש שהוא חייב לספר את הסיפור שלו, על הבחירה שלו לחיות , אחרי הכל.

נצר גדל במשפחה חרדית בבני ברק כאברהם ויז'ניצר . מילדותו הוא זוכר בעיקר מריבות "אמא ואבא לא הסתדרו אחד עם השני מאז שאני זוכר את עצמי, אני זוכר שהם רבו. אני זוכר שאבא אמר פעם משהו לאמא והיא התחילה לדפוק לעצמה על החזה ולבכות ולצרוח, הם היו יותר מידי עסוקים במריבות האלה והם לא שמו לב למה שקורה איתי".

"בחרתי לחיות" אבי נצר (ויז'ניצר) בבית החולים השיקומי בתל השומר. (צילום: כרמית ראובן)
"בחרתי לחיות" אבי נצר (ויז'ניצר) בבית החולים השיקומי בתל השומר. (צילום: כרמית ראובן)

ומה שקרה עם אבי באותן שנים, קשה מאוד לעיכול. "בגיל 7 עברתי התעללות מינית בידי צעיר מבני הקהילה. יום אחד ישבתי מאחורי בית מלון בעיר, שאבי עבד שם כאיש תחזוקה, ובחור ישיבה בן 17 ניגש אלי ובלי לומר מילה פשוט התחיל לגעת לי באיבר המין. הייתי די בשוק, הרגשתי שהוא עושה לי דבר אסור, אבל לא התנגדתי כי היה חסר לי חום ואהבה, היתה חסרה לי הקרבה והדבר המעוות הזה, היה הכי קרוב לחום שקיבלתי באותן שנים".

"מאז אותו בחור היה "מתעסק" איתי בכל הזדמנות שהיתה לו, לא חשבתי אפילו להתנגד לו, רק ביקשתי לפעמים לדחות את זה, אבל הוא התעקש ודרש מתי ש"בא לו" ככה היו החיים שלי במשך 5 שנים בערך"

בגיל 12.5 הוא הגיע פעם אחת ואמר לי להיכנס לאחד מחדרי הישיבה,  בשלב הזה כבר התנגדתי, הבנתי שהוא הולך לדרוש יותר ממה שהיה עד עכשיו ובכיתי וצעקתי וביקשתי שלא יאנוס אותי, אמרתי לו שזה כואב אבל הוא אמר לי  "אל תבלבל את המוח" ועשה בי כרצונו".

ואף אחד לא שם לב?

"לא ידעו ולא התייחסו, האונס הזה חזר על עצמו עוד פעמיים עד שבשלב מסויים התחילו לחשוד במעשים וקראו לי לבירור, שאלו אותי אם "היה בינינו משהו" ואני הכחשתי, כי פחדתי נורא, גם ממנו וגם מהם, מהתגובה שלהם. אז אמרו שאין לי ברירה  אלא להודות, כיוון שהבחור השני הודה כבר. אז הודיתי גם אני וקיוויתי שעכשיו  לפחות הם יפעלו כדי להגן עלי ולהפסיק את זה, אבל זה לא קרה, והוא אנס אותי שוב".

איך זה נגמר בסוף?

"בגיל 13 אבא שלי שלח אותי לניו יורק ללמוד בישיבה וככה התנתקתי ממנו, אבל החיים שלי הושפעו מזה מאוד, נכנסתי ללופ של מיניות בגיל טרום בשלות וזה גרם לי לסיבוכים נפשיים רבים.

בעקבות המקרים ההלו התחלתי לרצות לצאת מהקהילה החרדית, לא הרגשתי שייך. האמונה באלוהים והדת עדיין היו קיימות ,עדיין התפללתי והאמנתי שזה יעזור לי, אבל לא הרגשתי שום תגובה מלמעלה.

עברתי תהליך ארוך ומייגע של חזרה בשאלה, כל פעם קיצצתי קצת מהפאות עד שלבסוף בניו יורק קניתי מכונת גילוח ובמטוס לישראל , גזזתי את הזקן ועברתי לקיבוץ חריש, שם כבר בוטלה לחלוטין הזהות החרדית שלי".

 הבחירה: להיות או לא להיות

החזרה בשאלה סיפקה לאבי רק דבר אחד, התרחקות מהמקום שבו הוא לא מרגיש שייך, אבל הפצעים נשארו פתוחים.

"לפני כ-5 שנים הגעתי למסקנה שאין לי סיכוי לאהבה ורציתי למות, ומאותו רגע החלו ניסיונות ההתאבדות שלי. לקחתי כדורים וניסיתי לחתוך את העורק הראשי שמוביל דם מהלב למוח ומכיוון שלא למדתי אנטומיה, שיספתי לעצמי את הגרון ואמנם ירד הרבה מאוד דם, אבל לא איבדתי את ההכרה. ראיתי שאני לא חי ולא מת וחזרתי בי, התקשרתי למד"א והצלתי את עצמי".

באפריל 2013, קרה דבר שלא קרה לפני כן, אבי לקה בהתקף פסיכוטי, עלה לגג הקומה החמישית וקפץ.

"אני לא זוכר כלום, אני רק יודע שלא תכננתי דבר כזה, אני לא זוכר בכלל שעליתי לגג, מצאו אותי למטה בשעה שמונה בערב, הפרמדיקים אמרו שאני לא אשרוד. אבל הגעתי לבית החולים שיבא וכאן אני נמצא מאז".

"התעוררתי בבית החולים עם כאבי תופת, עם הזיות מטורפות בגלל התרופות המרדימות, חשבתי למשל שהרופאים רוצים להרוג אותי. ואני זוכר שפתאום הבנתי שבתוך תוכי פנימה במקום הכי טבעי ,אני בעצם רוצה לחיות וההזיות הללו מסמנות את הפחד הגדול שלי מהמוות. באותו רגע החלטתי לחיות, קראתי לאחיות ולרופאים וביקשתי שיקום.

ומאז, כבר 9 חודשים,  כל יום אני קם לפיזותרפיה קשה וריפוי בעיסוק ואני לא מוותר לעצמי, עד שאצליח לעמוד על רגליי. החיים זה מה שיש וצריך לשמור עליהם".

Share This:

כתיבת תגובה

Top