לא לפחד כלל / דבורה שרר

דבורה שרר מספרת על העולם הרוחני הפרטי שלה, ממנו היא שואבת את הכוח לעזור לרבים כל כך במרכז הלאומי להשתלות ובתחומים נוספים במערכת הבריאות

דוברת המרכז הלאומי להשתלות, דבורה שרר (צילום: מלנית)
דוברת המרכז הלאומי להשתלות, דבורה שרר (צילום: מלנית)
לפני 12 שנה אחותי הקטנה, זהבה, נפטרה מסרטן. בהיותה בת 37, זהבה הותיירה בעל אוהב, שלושה ילדים קטנים וכמובן משפחת רחבה – אחיות, אחיינים, אימא ובני דודים יקרים (וגם תלמידים, מורים וחברים אוהבים). ילדיה היו קטנים – בגילאי 2.5, 6.5, ו-9.
זהבה כיהנה  כמנהלת בית ספר והקימה את בית הספר לאומנויות ע"ש הרצוג בתל גיבורים שבחולון.
חטיבת ביניים שאיפשרה לתלמידים "להוציא החוצה" את האומנות האישית שלהם – ריקוד, משחק, שירה ועוד.
לאחר מותה של אחותי הקטנה החלו מחשבות רבות להתרוצץ בראשי, ומעבר למחשבות התחזק בי כוח תקשור חזק מאוד עם עולמות גבוהים והיקום בכלל. זהו כוח שמתבטא  בחיי היום יום, התשובות שאני מקבלת הן ברורות, אמיתיות וחד משמעיות .
 גם בהיותי ילדה-נערה חוויתי דברים רוחניים, אבל לא התייחסתי אליהם כמסרים לתפקיד שטומן בתוכו שליחות או יעוד.
אני רוצה לשתף אתכם בתחושותיי האישיות.
מזה שנים רבות אני חשופה למצוקות, לעיתים קשות מאוד, של בני אדם. משפחות וילדים הזקוקים לעזרה, לעצה, להכוונה ובעיקר לתחושה שיש תקווה.
לרוב, המצוקות הן בתחום הבריאות, הלוא הוא תחום כה חשוב (תמיד אנחנו מברכים איש את רעהו -" העיקר הבריאות”).
חוסר הידע הטבעי, ובעיקר חוסר האונים –  התחושה של “מה עושים עכשיו ? למי פונים? כיצד ממשיכים?”, והמחשבה שמקוננת בתוכנו “חשבתי שלי זה לא יקרה.."
והפחד, בעיקר הפחד מהלא ידוע ומהלא נודע, שמכוון לפעול ממקום של דחף (אגב, אותיות המילה  פחד=דחף).
כל שיחת טלפון  שאני זוכה לקבל, ואני מקבלת 4 שיחות טלפון ביום לפחות, הן בקשה לעזרה, להכוונה, למילה טובה ולהרגעה שיהיה בסדר.
כמי שאיבדה אחות, אני יודעת ומכירה מקרוב את תחושת האובדן הקשה, את תהליך ההתמודדות בחיי היום יום מול השאלות שנשאלות.
אני הופכת את האבנים הכי גדולות ומוכנה להזיז  כל הר שבדרך על מנת לעזור ולכוון.
אני מאמינה שכאשר בקשה לעזרה הגיעה אלי, בורא עולם יעניק לי את הכלים הנכונים ויסלול את השביל הנכון על מנת שאוכל להעניק את העזרה המירבית,  בדרך המהירה והנכונה ביותר, ובעיקר להעניק את הכוח להאמין שהכל אפשרי .
החיים הם אומנות – הרוב תלוי בנו, אין אפשרות להאשים אף אחד אחר בחיינו או במה שקרה, לטוב ולרע. אנחנו צריכים לחדול מהוויכוח עם המציאות.
אבל השאלה הנשאלת היא – האם אנחנו מספיק אמיצים לעשות זאת?
ולמה כוונתי? אנחנו חייבים לקחת בעלות על הגוף שלנו ולדאוג לו במשך כל חיינו. למזון שאנו אוכלים, ולמזון הרוחני שממנו אנחנו ניזונים – ולמנוע את מה שעלול לקרות אם לא ננהג כך.
לפני כשנתיים חברה ביקשה שאבקר את אימה, שגססה בהוספיס. נכנסתי להוספיס אך על פי שלא הכרתי את  האם, אך בחרתי לכבד את בקשתה של חברתי.
ישבתי ליד מיטתה ולקחתי את ידה, לאט לאט היא פקחה את עיניה ואמרה לי “אני כל כך פוחדת למות, אני לא יודעת איך למות”.
גופי רעד,  עיניי דמעו, אבל החלטתי לחזק אותה ברגע כזה שלעולם לא יחזור.
שאלתי אותה, “את מאמינה בעולם הבא?”, ענתה לי, “בהחלט מאמינה”. אמרתי לה, “בואי נחליט במה את הולכת לטפל כאשר את עוצמת את עיניך היפות ונרדמת”.
היא חייכה אלי חיוך מתוק ולחצה לי חזק את היד ואמרה – “נראה לי שאני יודעת. אטפל בלדעת לתת אהבה, לדעת לסלוח ולדעת לשמור על מה שיש. אדאג להעביר את המסר מלמעלה במעטפת שאהיה בה ליד אלוהים”, אמרה ועצמה את עיניה.
כאשר אנחנו מגיעים למהות של חיינו אנחנו לא פוחדים יותר.
 
דבורה שרר היא  דוברת המרכז הלאומי להשתלות ובעלת משרד לאסטרטגיה, ייעוץ, דוברות ויחסי ציבור.

Share This:

One thought on “לא לפחד כלל / דבורה שרר

כתיבת תגובה

Top