שונאים להתעמל? זו לא עצלנות, זה תורשתי

אתם יושבים מול הטלויזיה בזמן שחברים שלכם מזיעים בחדר הכושר או בפארק ומאשימים את עצמכם. למה אני לא יכול להיות יותר כמו האנשים החרוצים האלה שיוצאים לרוץ עם חיוך על הפרצוף? אז זהו, שמתברר שיש אנשים שיותר קל להם להתעמל כי המוטיבציה שלהם לעשות את  זה גבוהה יותר, ונחשו מה? זה תורשתי

אתם לא אשמים, זה אמא ואבא. מוטיבציה להתעמל היא תורשתית (אילוסטרציה)
אתם לא אשמים, זה אמא ואבא. מוטיבציה להתעמל היא תורשתית (אילוסטרציה)

אנחנו כל הזמן מטיפים לכם כאן לקבל החלטה פשוטה ולהתחיל להזיז את עצמכם. "הכל תלוי בכם" אנחנו אומרים ואתם מרגישים טיפה יותר לא בסדר עם עצמכם, אבל ממשיכים לשבת. כעת מתברר שההחלטה להתחיל להתעמל היא קלה יותר לאנשים מסויימים, בעוד לאחרים, מה לעשות – קשה יותר.

מחקר גנטי חדש שפורסם בכתב העת Journal of Physiology מגלה שזה אפשרי, כי חלק מאיתנו נולדו לא לרוץ. המוטיבציה לקיום פעילות גופנית – או לא – עשוי להיות תורשתית לפחות בחלקה.

במשך שנים , מדענים עסקו בשאלה  – מדוע כל כך מעט אנשים מתעמלים על בסיס קבוע, כאשר אנחנו יודעים שאנחנו צריכים לעשות זאת? ישנן סיבות ברורות כמו בריאות לקויה וחוסר זמן. אבל החוקרים החלו לשער שגנטיקה עשויה גם לשחק תפקיד, ומחשבה זו ליוותה כמה ניסויים שנערכו לאחרונה. באחד מהם, שפורסם בשנה שעברה, זוגות של תאומים מבוגרים זהים ולא זהים לבשו צגי פעילות כדי לעקוב אחר תנועותיהם.

התוצאות הצביעו על כך שהתאומים היו דומים בהרגלי הפעילות הגופנית שלהם יותר מאשר החינוך המשותף באותו בית יכול להסביר. הנכונות שלהם לעבוד או לשבת כל היום היתה תלויה במידה רבה בגנטיקה, סיכמו החוקרים.

דור של חולדות "חרוצות" וחולדות "עצלניות"

כאמור העניין הגנטי היה כבר ברור, אבל אילו גנים עשויים להיות מעורבים בכך ואיך כל הבדל בפעילותם של הגנים הללו עשוי להשפיע? זה נשאר בגדר תעלומה. אז מדענים מאוניברסיטת מיזורי בארצות הברית, החליטו לאחרונה להתעמק בסוגיות אלה באמצעות יצירת בעלי חיים אוהבי פעילות גופנית או שונאי פעילות גופנית.

הם השיגו משימה זו על ידי חולדות נורמליות שרצות בהתנדבות על גלגלים במעבדה. את חולדות הזכרים שרצו מיוזמתם הכי הרבה פעמים זיווגו עם החולדות הנקבות שרצו הכי הרבה. כך עשו גם עם החולדות ה"עצלניות" יותר שרצו הכי פחות וזיווגו ביניהן. המדענים המשיכו לזווג את החולדות בשיטה הזאת במשך דורות רבים, עד שהיו להם שתי קבוצות נפרדות של חולדות, קבוצה אחת של חולדות שהיו רצות מרצון על הגלגל במשך זמן רב, בעוד האחרות היו מרפרפות על הגלגל מידי פעם, לזמן קצר, אם בכלל.

בניסויים הראשונים שלהם עם חולדות אלה, החוקרים מצאו כמה הבדלים מעניינים בפעילותם של גנים מסוימים במוח שלהן. בנסיבות רגילות, הגנים המסויימים הללו יצרו חלבונים ש"אמרו" לתאים הצעירים "להתבגר ולהצטרף לעולם העבודה". אבל אם הגנים לא מתפקדים באופן נורמלי, התאים אינם מקבלים את המסרים הכימיים הנדרשים ואלה נשארים ב"גיל התבגרות" ממושך, חסר אחריות תאית. תאים לא בשלים כאלה, אינם יכולים להצטרף לרשת העצבית ולתרום לתפקוד מוח בריא.

באופן כללי, הגנים הללו עבדו בצורה נורמלית במוחן של החולדות בקבוצת "הרצים", אבל הביטוי שלהם היה שונה לגמרי במוחן של החולדות בקבוצת ה "לא רצים", במיוחד בחלק של המוח העוסק במתן "תגמול" לפעולות מסויימות, כמו התגמול שאנחנו מקבלים מהמוח לאחר פעילות גופנית ופעילויות חיוניות אחרות.

ככל הנראה כתוצאה מכך, כאשר המדענים בחנו מקרוב את מוחן של שני סוגי החולדות, הם מצאו כי בבגרות הצעירה (המקבילה של החולדות לצעירים בני 18-20) היו החולדות בקבוצת הרצים בעלות פעילות מוחית רבה יותר באותו אזור שלהמוח מאשר חברותיהן בקבוצת הלא-רצים, גם בתקופות שבהן לא היתה הרבה ריצה בשתי הקבוצות.

במונחים מעשיים, ממצא זה הראה שמוחם של גורי החולדות בקבוצת הרצים נולד מלכתחילה ככזה המסמן פעילות גופנית כדבר מתגמל ופעילות הנוירונים באזור האחראי על התגמול במוח, פעלו במלוא המרץ בעת פעילות גופנית והדבר הפך עבורם אתהפעילות הגופנית לפעילות שהם ממש רוצים לעשות, לעומתם, החולדות בקבוצת הלא-רצים היו בעלות מוטיבציה נמוכה בהרבה לזוז.

אז מה לעשות? לחשב את המסלול מחדש

תוצאות המחקר היו יכולות להיחשב מאוד מייאשות, אלא שבחלקו הסופי של הניסוי המדענים החליטו לעשות מניפולציה. הם שמו על גלגלים את החולדות שאינן אוהבות לרוץ, יחד עם חולדות שאוהבות לרוץ. לאחר שישה ימים, החולדות שאוהבות לרוץ צברו הרבה פחות קילומטראז', כ -3.5 קילומטר לחולדה, בהשוואה לכמעט 34 קילומטר לחולדה, שצברו אוהבות הריצה.

אבל המוח של החולדות ששונאות לרוץ השתנ. בהשוואה לאחרים מקבוצת שונאי הריצה, שנשארו בישיבה, אלה שהושמו בגלגל יחד עם החולדות שאוהבות לרוץ פיתחו נוירונים בוגרים יותר בחלק זה של המוח שנשאר פחות מפותח מאשר בקרב החולדות הרצות ממוטיבציה טבעית, הן התחילו להגיב לפעילות גופנית באופן שמעלה את הסבירות שהן נהנות מזה.

מה, אם בכלל, ממצאים אלה אומרים לבני אדם?  "אי אפשר לדעת בשלב זה", אמר פרופ' פרנק בות' מאוניברסיטת מיזורי שפיקח על המחקר הזה. "מוח חולדה הוא לא כמו מוח של אדם, ומניעיה של החולדה הם במקרה הטוב אטומים".

למרות זאת, ד"ר בות' אמר שהממצאים מצביעים על כך שלבני האדם יש גנים המייצרים מוטיבציה לעשות פעילות גופנית וגנים אחרים למוטיבציה לשבת על הספה ובמשך דורות, סט אחד של גנים אלה או אלה יכול להתחיל לשלוט במשפחה ולהוות הקוד הגנטי שלה לפעילות גופנית.

"אנשים יכולים להחליט לממש כל מה שקיבלו בירושה" , הוא אמר ל'ניו יורק טיימס', "אבל כמו שהניסוי הסופי של המחקר מרמז, הם יכולים לבצע חיווט מחדש של המוח שלהם ולהפוך את הפעילות הגופנית לתענוג צרוף"

Share This:

כתיבת תגובה

Top