בין שר"פ לאסותא / רמי אדוט

האם יש חלופה ציבורית לרפואה הפרטית? רמי אדוט, רכז הזכות לבריאות באגודה לזכויות האזרח מסביר בטור מיוחד לסמאללה למה תומכי השר"פ טועים ומטעים כשהם שולחים את המדינה לאפשר רפואה פרטית בבתי החולים הציבוריים

רמי אדוט (צילום: האגודה לזכויות האזרח)
רמי אדוט (צילום: האגודה לזכויות האזרח)

כולם מדברים על המשבר ב"הדסה" בירושלים, אך הדיון הציבורי מבולבל ומבלבל. רבים נוטים לדבר גבוהה גבוהה בשם הרפואה הציבורית. בזמן שביתת הרופאים ב-2011, יו"ר הר"י (ההסתדרות הרפואית) הניף את דגל הרפואה הציבורית וצעד עד ירושלים, אך בשולחן הדיונים, הניח, בין השאר, גם את הרעיון של שר"פ.

שירותי רפואה פרטיים בשם רפואה ציבורית? אורוול מתמתח בקברו בהנאה.

עם זאת, חשוב להתייחס ברצינות לחלק מהנימוקים של תומכי השר"פ, שכן הם מעידים על עומק ההפרטה וההסחרה שהמערכת כבר הגיעה אליה. לטענתם, בתי החולים הגדולים הממשלתיים במרכז מתרוקנים מרופאים אשר מושכים אחריהם את החולים בדרך ל'אסותא' ולרפואה פרטית. זו אכן בעיה קשה. החולים והרופאים זורמים לבתי החולים הפרטיים כמו אסותא דרך הביטוחים הפרטיים והמשלימים.

כאילו כדי להרבות בלבול, האוצר הוא מראשי המתנגדים לשר"פ בבית החולים הציבורי. אם כך, מדוע הביא במו ידיו להקמת בית חולים "ציבורי-פרטי" באשדוד ובו היתר מראש להפעלת שר"פ ברבע מהפעילות?

מהי, אם כך, הדילמה? האם הבחירה היא בין מוסר אידיאלי (לפיו שר"פ פסול) לבין יעילות ומציאותיות (אנשים הרי רוצים לבחור ולשלם)?

מתווה שחיברו מומחים מטעם רופאים לזכויות אדם והאגודה לזכויות האזרח מראה שאפשר גם אחרת. אין זו רק בחירה בין מוסר לבין כדאיות. חיזוק המערכת הציבורית היא גם האינטרס של שכבות רחבות של המעמד הבינוני שכיום בורח ממנה כל עוד נפשו בו.

קראו על הקשישה בהדסה שאמרה ל'סמאללה': "צריך פה 40 אלף שקל כדי לא לסבול"

המתווה מציע ראשית כל, לעשות הפרדה ברורה בין מערכת הבריאות הציבורית לבין הפרטית.

הצעד הבא הוא לנתב את חלק מהכסף הרב שמסתובב במערכת הפרטית, לטובת שירות טוב יותר לכולם. איך? 80% מהציבור משלמים כיום 3 מיליארד ₪ לביטוחים המשלימים של קופות החולים. אנו טוענים שצריך להמיר תשלום זה לביטוח הבריאות הציבורי,ולהטמיע בתוכו את השירותים החשובים שהמשלים מציע כיום – כולל בחירת רופא וקבלת חוות דעת שנייה ממומחה.  מס הבריאות יעלה באחוז אחד, כך שמבחינת הכיס האישי רובנו לא נרגיש בהבדל, ולרוב מעמד הביניים זה בפועל יהיה זול יותר. כך נוכל להרחיב משמעותית את סל שירותי הבריאות הציבורית, לקצר את התורים ולשפר את השירות.

נשאל את עצמנו בכנות, מה באמת אנו רוצים כאשר אנו מוציאים כסף מהכיס, מפעילים ביטוח פרטי ומשלמים השתתפות עצמית של מאות ואלפי שקלים ? יש להניח שמרביתנו רק רוצים לקבל יחס אנושי ולהבטיח באמצעות הביטוח הפרטי את שלומם  ושלום יקיריהם. אנו ספוגים בתחושות של חרדה וחוסר אמון שלמרבה הפליאה הקופות עצמן נטעו בנו כאשר שיווקו לנו את הביטוח המשלים. אך ביסודו של דבר, הצרכים שלנו פשוטים מאד. אנו רוצים להאמין ברופא שלנו. בידי הרופאה אנו מפקידים לרגע קריטי את גופנו ואף את חיינו. אבל אמון איננו משהו שניתן לקנות בכסף. אמון אמיתי מחייב להשאיר את יחסי הממון והחוזה המסחרי מחוץ לחדר הטיפולים. וזה אפשרי.

הצד השני של המשוואה נוגע לרופאים. אלה ייאלצו לבחור איפה הם עובדים: במערכת הציבורית או בפרטית. רופאים שיבחרו לעבוד במערכת הציבורית צריכים לקבל שכר גבוה; רופאים מבוקשים צריכים לקבל שכר גבוה אף יותר. העלאת מס הבריאות יכולה לממן גם את זה. ממילא רוב הביטוחים המשלימים זורמים היום לאותם הרופאים במערכות פרטיות. כך, הכסף יזרום בתוך המערכת הציבורית אבל בלי שר"פ, אלא כחלק מהשירות הציבורי בפיקוח הולם וכחלק מאותה מזכירות רפואית.' ומה לגבי הביטוח הפרטי? והקליניקות הפרטיות? אלו ימשיכו להתקיים כמערכות נפרדות, וללא הסתמכות על התשתית הציבורית.

האם מציאות כזו, של מערכת בריאות ציבורית המופרדת לחלוטין מהפרטית, אפשרית מבחינה כלכלית? היא לא רק אפשרית אלא הכרחית, שכן הפרטי נוטה לכרסם ולבסוף לבלוע את הציבורי, כפי שמראה הדוגמא הטרגית של הדסה.

כלכלני הבריאות יודעים היטב כי ככלל מערכות בריאות ציבוריות יעילות יותר ממקבילותיהן הפרטיות. יש כשל-שוק מובנה בשוק הבריאות, כפי שמשרד האוצר מציין, כי אנחנו תמיד נשלם יותר בשביל הבריאות, ולכן עלויות השוק הפרטי בבריאות תמיד יעלה ללא קשר לביקוש והיצע. זה הכשל המפורסם של המערכת האמריקאית, וזאת הסיבה שמשרד האוצר מודאג מהעלייה בהוצאה הפרטית על בריאות בישראל.

מאז 1998, נשחק תקציב הבריאות ב- 25% לפחות. השחיקה מובילה באופן בלתי נמנע לירידה באיכות השירות הציבורי, ובעקבות זאת, לפנייה מסיבית של הציבור אל מסלול הרפואה הפרטית, דרך הביטוח הפרטי והמשלים. 40% מכלל הכסף שזורם במערכות הבריאות בארץ הוא כסף שיוצא מהכיס הפרטי של משקי הבית, שיעור עצום ביחס לרוב המדינות המפותחות. הבחירה שעומדת כרגע על הפרק היא בין מערכת בריאות ציבורית שוויונית וטובה, לבין כניעה לאינטרסים כספיים. איפה נמצא הלב של גרמן והמומחים שיושבים איתה? בקרוב נדע.

Share This:

כתיבת תגובה

Top